ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב

תנאי התנה בורא עולם עם כל מעשה בראשית שיהיו כפופים לכח התורה, ואין להם קיום ברגע שהם עומדים כנגד התורה ולומדיה.

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

שהחיינו על “אוצר החכמה”, זריקת אוכל בגלל הקפדה

לרגל הופעת המהדורא החדשה של הספר “הכתב והמכתב”,

ויקרא אל משה וידבר אליו ה’ מאהל מועד

כאשר אשת פוטיפר מפתה את יוסף הצדיק, הוא נזעק ואומר: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (בראשית לט, ט). המלים “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”, ו”חטאתי לאלוקים”, הן בעצם אותה משמעות. מדוע כפל יוסף את דבריו?

כאשר משה יוצא לראשונה מארמון פרעה, לראות במה יוכל לעזור לאחיו הנאנקים תחת עול העבדות, הוא רואה לנגד עיניו שתי תקריות מצערות. הגאון רבי אליהו מאדאר זצ”ל (רבו של מושב איתן) בספרו “באר מים חיים” מאיר את אותן היתקלויות מזוית ראיה מיוחדת:

פליאה גדולה יש כאן – מדוע מגיעות ליעקב הצדיק כל תהומות הצער הזה? מה הוא ביקש בסך הכל? וכי לא מגיע לו לישב מעט בשלוה לאחר כל התלאות אשר פקדוהו? מה היתה התביעה כלפיו? הלא רצונו מאוד מובן?!

מדוע המתין הקב”ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?

מעשה בחכם שנזדמן לעיר אחת וביקר בבית העלמין שבה. להפתעתו נגלתה לעיניו תופעה מוזרה. על כל מצבה בבית החיים, חרוט היה גיל הנפטר. על המצבה הראשונה היה מצוין: “נפטר בהיותו בן עשר שנים ושלשה חודשים”, על השניה: “בן חמש שנים”, על השלישית: “בן שתים עשרה” וכו’ וכו’. כולם נפטרו בקיצור ימים ושנים. הגדול שבהם היה בן שלושים שנה…

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט”א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט”א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש”י לר”ת).

את האתמול והשלשום ניתן למצוא רק בלוח השנה. אדם חושב: ‘מה בכך, היום לא למדתי ולא קיימתי מצוות, אבל מחר אשלים’. אולם, את המחר לא ניתן להשלים, כי למחר יש את המטלות הרוחניות שלו. יום שאבד באפס מעשה, לעולם לא ניתן להשלימו.

העשיר הקמצן נותר עם פה פעור ומוסר השכל נוקב, כי בעסקי שמים, יש להקפיד לפחות כמו בעסקים הגשמיים.

אם כל אחד את עצמו ישנה, עולם יפה יחד נבנה.

למעשה, כל תהליך החדרת האמונה ביציאת מצרים היה בעקבות שאלת אברהם אבינו בברית בין הבתרים "במה אדע כי אירשנה?". אמירה זו, היה בה נדנוד של ערעור כלשהו בשלמות הביטחון (לפי דרגתו של אברהם אבינו), וכאן – בנסי יציאת מצרים בא הדבר על תיקונו.

"להקיף את הכל אי אפשר, על כן אכתוב מעט זכרונות מהזמן האחרון".

הרגישות המיוחדת של יוסף כלפי כבוד אחיו, מתגלה במלוא עצמתה ואצילותה במעמד התוודעותו אליהם. למעשה, באותה שעה היתה בידו ההזדמנות להשפילם עד עפר ולחוש בטעמה הערב של הנקמה המתוקה.

כשאדם שם מבטחו בבשר ודם המנוהל בעצמו על ידי הקב"ה, אז ה’ מסובב שאותו אחד לא יועיל לו. וזאת כדי להוכיח לו שאין לבטוח בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. וגם אם כעת נדמה לו כאילו הם עוזרים לו, עלול הוא לגלות שסיוע זה אינו לטובתו.